מהו צ’ילום?

צ’ילום הוא כלי חרס הודי עתיק בצורת צינור הנועד לעישון, הוא בעל תכונות רבות ומסורות ארוכות עומדות מאחוריו.
הוא נוצר בהודו במאה ה-18 והחל לזלוג לאירופה וארה”ב בשנות ה60 של המאה הקודמת.
משמעותו הרוחנית לעם ההודי גבוהה ממש כמו שתיית יין אדום בקידוש לעם היהודי.

לעם ההודי יש מס’ מסורות עם הצ’ילום שהם מקפידים עליהם.
למשל, נהוג שהאדם שמכין את הצ’ילום לא יהיה זה שיצית אותו, מי שהצ’ילום שייך לו הוא זה שמנקה את הצ’ילום בסוף השימוש והחומר אותו ההודים מעשנים בצ’ילום הינו צ’ארס.
לעיתים קרובות מעשנים את הצ’ילום בקבוצות, צ’ילום אחד למס’ אנשים שונים, בהודו הכלי נמצא בזמינות גבוהה.
בנוסף- ישנו טאבו בנוגע להעברת הצ’ילום לצד שמאל בזמן העישון, ההודים אינם מעשנם מהצ’ילום במידה והועבר שמאלה, מבחינתם זו טומאה.
מעבר לזה כל ההכנה של הצ’ילום היא ממש פולחן, מזמנים את אל הצ’ראס ההודו וצועקים “בום שנקר”, הם מאמינים שככל שאתה מתקרב לאל ההודי כך אתה נעשה מסטול יותר.
בימים ההם ההודים היו זורקים לאחר השימוש את הצ’ילום על הרצפה עד שהיה נשבר כדי שיחזור לאדמה ממנה הגיע.
האיטלקים לקחו את עולם הצ’ילום צעד אחד קדימה וייצרו בהצטיינות צ’ארס מעוצבים להפליא, עם זכוכית, קרמיקה וכו’.
אבל השאלה החשובה ביותר על הצ’ילום שהיא הרבה מעבר לעיצוב היא כיצד מכינים אותו?
לוקחים את החליטה אותה נרצה לעשן, במידה ומשתמשים בצמחי מרפא מומלץ לשלב עם טבק.
יש לחמם את הסיגריה עם מצית (לא לשרוף אותה) עד שהטבק יבש ומתפורר.
יש להעביר את הטבק ליד או לקערת תערובת במידה ויש ולהוסיף אליה את צמחי המרפא או החליטה כשהם מפוררים, לאחר מכן יש להעביר את התערובת לקערת הצ’ילום כשהאבן מנוגדת לה ולעשן את התערובת מעל השופר.
יש לשים לב שלא באים במגע עם התערובת ולוקחים שאיפות עמוקות בשביל האפקט המירבי.
כדי לנקות את הצ’ילום בסוף השימוש יש להעביר רצועת בד או חוט דרך הצ’ילום.

לאחר שלמדנו על צ’ילום- מהו, מה מנהגיו ואיך משתמשים בכלי העתיק כל שנותר הוא לרכוש אחד כזה ולנסות עם החבר’ה.